מה הקשר בין אשמה לבין ערך עצמי?

נשלח כניוזלטר ביוני 2023, הגיליון השלישי. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

היי ואיזה כיף לכתוב לכם בפעם השלישית.

האמת שאני מתרגשת באמת מזה שאני כותבת לכם. כיף לי כי אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לספר על הנפש האנושית וכל מה שמסביב.

הפעם נדבר על רגש חשוב, ולא נעים - אשמה.

אשמה מתעוררת בנו כאשר משהו שאנחנו חווים (עושים, או חושבים, או מרגישים) לא מתאים למה שרצוי או צריך להיות בעיננו.

אבל לאשמה יש תפקיד חשוב בחיינו, כמו לרגשות רבים אחרים. לולא אשמה, לא היינו פועלים לשנות - לעשות תיקון.

קודם כל חשוב בעיניי להבחין בין אשמה מוצדקת לאשמה לא מוצדקת.

מהי אשמה מוצדקת? עשיתי משהו לא נכון, לא ראוי, ואני מרגישה אשמה. הבטחתי בעבודה שאכין משהו ולא הספקתי, שברתי בטעות אגרטל בבית של חברים שהתארחתי אצלם, שכחתי את יום ההולדת של אמא שלי והיא נעלבה. זה אולי לא אסון, אבל זה לא היה צריך לקרות ואני צריכה לקחת על זה אחריות ולתקן. לא על זה נדבר היום.

בעבודה פסיכולוגית אנחנו נתקלים הרבה גם בתחושת אשמה על משהו לא מוצדק, שאין צורך לעשות בו תיקון.

מהי אשמה לא מוצדקת?

משהו שאין סיבה להרגיש אשמה בקשר אליו, לא פשעתי וגם לא פגעתי באחרים במעשיי, או שאם הם נפגעו, זו לא אחריות שלי. למשל - אשמה בשל הנטייה המינית שלי, או המראה החיצוני שלי, או אפילו ההצלחה שלי, שאינה על חשבון מישהו אחר.

אז איפה נוצרו אשמה או בושה שאינם מוצדקים? בדרך כלל בעבר.

אני מדברת על העבר כי תמיד בילדות טמונים זרעי ההתפתחות שלנו. חשוב להגיד - כולנו סובלים חוויות של בושה בילדות. (לפעמים זה פשוט כי אנחנו קטנים ולא יכולים להצליח כמו הגדולים. למשל, ילדים קטנים לא מצליחים להגיע למתג של האור, או להביא צלחת אל שולחן האוכל בלי שהכל יישפך, או להסביר טוב למה אנחנו מתכוונים). עוצמת וכמות רגעי ה”ביוש” האלו יכולה להיות שונה בין אנשים, וגם הרגישות והפגיעות שלנו לאותן אינטראקציות.

רמת התמיכה החיצונית שיש לנו אל מול אותה חוויית בושה ואיך אנחנו “מחלימים” או איך מגלידה צלקת מאותה פציעה היא מה שמשנה. התמיכה החיצונית והרגישות תקבע עד כמה נסתובב בעולם עם ערך עצמי פגוע ומצולק, או עם ערך עצמי שהחלים מכל אותם רגעים. במצבים הכי טובים, עם מספיק עיניים אוהבות מאבא ואמא ומורה או גננת, רגעים מביישים נחוו רק כשריטות קטנות.

איך זה קשור לערך העצמי?

פגיעה במה שאנחנו חושבים על עצמנו, משבשת את איך שהנפש מתנהלת. פציעה כזו עלולה להיות בבסיס של קשיים נפשיים (מדיכאון וחרדה, עד פרנויה ואישיות נרקסיסיטית, הפרעה ביפולרית ועוד) אבל גם סתם מטרידה ביום יום שלנו.

בואו נחשוב על אשמה כאל משהו ש”פוצע” את הערך העצמי. הערך העצמי הוא מושג מרכזי בעבודה שלי, מכיוון שאני מבינה שכדי לתפקד במקומות שונים, בעבודה, בבית, צריך להיות לנו ערך עצמי מבוסס (“אני טובה ב…” “אני אוכל לפתור את הנושא הזה”…) שמתוכו נצא לפעולה בעולם.

היקף הפגיעה בערך העצמי שלנו תושפע ממגוון רחב מאד של היבטים - מי אנחנו, לתוך איזה בית ומשפחה נולדנו, כמה רגישים אנחנו, עד כמה התברכנו במתנות כשנולדנו (כמו יופי חיצוני, אינטליגנציה, יכולת מסויימות שמוערכות בחברה - יכולת לשיר או לרוץ מהר) ועוד ועוד. יש מקומות ובתים שדווקא להיות בהם “עם המון אינטליגנציה” או אפילו “יפה” היו משום מה מקור לבושה ואשמה. למרות שבאמת אנחנו היום יכולים להבין שזו לא סיבה לחוש אשמה. אבל הפצע הזה נוצר אי-אז ולפעמים צריך לעשות עבודה פנימית כדי לפתור אותו.

אז מה אפשר לעשות עם אשמה?

קודם כל להבין איזה סוג אשמה היא. אם זו אשמה מוצדקת, שקוראת לנו לעשות תיקון.

יש לה תפקיד. והיא שם לאותת לנו. ואם נצליח לתקן, אז תודה על קיומה, שמאפשר לסמן לנו שמשהו לא בסדר, ולקחת אחריות ראויה.

אבל להבדיל, יש אשמה שנוצרה שלא בצדק.

אולי היא נוצרה בילדות או בתוך קשרים כואבים. והיא כבר שם בתוך הנפש.

ואז, בדיוק כמו שמטפלים בפצע מדמם או מכאיב, ניגשים אליו ומרפאים באמצעות חבישה, מסאז’, ריפוי, כך גם בנפש.

לפעמים אפשר ללמוד לאהוב את הצלקת, ולפעמים אפשר להבין שמשום מה, אי פעם, הרגשנו מבויישים (או שגרמו לנו להתבייש) במשהו שהוא לא אשמתנו.

אולי היינו במקום הלא נכון - לא שייכות לקבוצה ה”נכונה”, שהנסיבות היו לא באשמנו - עוני, הגירה, נכות או קושי פיזי או נפשי. ולהגיד לעצמנו, בטיפול או בעזרת עיניים טובות ותמיכה מסביבה נעימה, הוגנת ושאנחנו מרגישים שהיא בצד שלנו, שזו לא אשמתנו.

האם זה נשמע אפשרי? אני יכולה להגיד לכם שמניסיוני כן. חוויה של אשמה, בושה וערך עצמי נמוך ניתנים לפתרון. זה לא פתרון מהיר, בטח לא אינסטנט, אבל אפשרי ומאד מספק (אולי אפילו משנה חיים!) כשזה מצליח.

אני מקווה שהרגשת שקיבלת תשובה לשאלה ששאלתי, על מהות הקשר בין אשמה לערך עצמי.

אם כן (וגם אם לא) ובמיוחד אם יש לך עוד שאלות או מחשבות, אני ממש אשמח לשמוע.

להתראות בינתיים ושיהיה המשך קיץ קל (אצלי בלונדון קריר אפילו!),

שני