הגיע הזמן לדבר על אֵבֶל, עצב והתאבלות

נשלח כניוזלטר באוקטובר 2024, והוא הגיליון האחרון שיצא לפני הפסקה ארוכה. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

החגים הסתיימו וחזרנו לסוג של שיגרה.

לי זה מרגיש כאילו אנחנו בשיגרת אֵבֶל. אובדן וצער אופפים את השנה הזו.

אז הפעם אני רוצה לדבר על אבל, אובדן, התאבלות ועצב.

זה אולי נושא שלא קל לדבר עליו, אבל בעיקר נושא מאד מאד אנושי.

אנחנו אפופים באובדנים. וגם לולא המלחמה, אבל הוא משהו שמלווה אותנו כל חיינו. אז הנה כמה דברים חשובים על אֵבֶל.

1. אין דרך נכונה להתאבל.

אין דרך שנכון להתאבל בה כי אבל הוא אישי וייחודי, כמו שהחיים הם אישיים וייחודיים.

כמו שאין דרך אחת לחיות, כך גם אין דרך אחת לנהל את החיים לצד אובדן. בעצם, אבל הוא תהליך של עיבוד והשלמה דרך מערכת יחסים עם מישהו (או משהו) שאינם שם. כמו שישנן דרכים רבות ומגוונות לנהל מערכת יחסים זוגית, או חברית, כך ישנן דרכים רבות ושונות לנהל מערכת יחסים עם מי שאיננו שם. וכולן לגיטימיות, כל עוד אין פגיעה במישהו, כולל בך בעצמך.

אני רוצה להזכיר זאת בתקופה הזו, שיש בה כל כך הרבה אבל מסביב. יש הרבה דרכים שונות וייחודיות להתאבל. שונות במשך הזמן, בפעולות, ברגשות שהן מביאות.

וכולן בסדר.

2. אז אֵבֶל היא לנהל מערכת יחסים עם אובדן, כל עוד אין פגיעה. העדר פגיעה זו הנקודה הקריטית.

כמו שמערכות יחסים (מכל סוג - מערכת יחסים זוגית, מערכת יחסים הורית ואפילו מערכת יחסים עם אוכל או עם כסף) לרוב טובות - אבל יכולות להיות בעייתיות ופוגעניות - כך גם אבל ועצב.

כשאבל וצער מסתבכים והופכים לכאלה שלא מאפשרים לתפקד, זה הזמן לחשוד שהתרחש מעבר אל אבל פתולוגי. אבל פתולוגי מתאר את המצב שבו נשארים תקועים בתוך עצבות, כמו נתקעים בתוך אבל עמוק שאין בו תנועה. כשכל החיים הם אובדן ואבל. זה המצב שבו עוברים ממשהו טבעי ונורמלי אל הפתולוגיה.

3. אֵבֶל יכול להיות על מישהו, אבל הוא גם יכול להיות על משהו, ואפילו על משהו שלא קרה. האובדן יכול להיות של אדם, אבל גם של חלום שחלמנו שיתממש, או של נתיב בחיים שלא הלכנו בו וכבר לא נלך. גם הם אובדן. פרויד כתב מאמר שלם (“אבל ומלנכוליה”, 1917) שמדבר בעצם על כך שאבל לוקח את האנרגיה הנפשית שקשורה במי שאיבדנו, ועובד איתה. בעצם התקופה של ההתאבלות היא תקופה שבה האנרגיה הנפשית שהייתה בקשר הזה, נעה אל מקום אחר. מטרת התנועה הזו היא לשמור על הקשר הקודם, שהסתיים, ולאפשר קבלה של המציאות החדשה.

4. אֵבֶל הוא בעצם פרדוקס. הוא לחיות עם נוכחות בתוך היעדרות.

5. זה קשה להשתתף באֵבֶל. להשתתף באמת ומקרוב לוקח גם מאיתנו משהו.

אם מי שמתאבל מוכן, ומסכים, יש לנו רשות להיכנס אל מערכת היחסים המשתנה הזו. כזו שאולי הייתה קודם פרטית. יש לנו את הזכות והרצון לתת לאבלים מכוחותינו, מהתמיכה שלנו.

האם נדע מה הם צריכים? כנראה שלא.

אני מזכירה - אֵבֶל הוא שונה ומשתנה עבור כל אחת ואחד.

אבל יש לנו זכות להיות נוכחים בשני מישורים - כלפי האֵבֶל של האחר וכלפי התהודה שהוא מעורר בנו. העדות שלנו מאפשרת למתאבל להרגיש שהזיכרון והכאב שלו מוכרים ומוחזקים גם מחוץ לעולמו הפנימי.

במקביל, חשוב להכיר בכך שהעדות הזו משפיעה גם עלינו. היא מעוררת את האבדנים שלנו, את הפחדים שלנו, את המודעות שלנו לסופיות החיים.

6. הנוכחות שלנו לצד אֵבֶל יכולה להיות מתנה - היא מאפשרת למתאבל\ת להרגיש לא לבד בתוך הכאב, שיש מי שרואה ומכיר בעומק האובדן. אבל היא יכולה ועלולה להיות גם אתגר. זה לא פשוט להיות בנוכחות מלאה ליד צער וכאב. זה מפגש שיכול לעורר גם אצלנו אובדנים קודמים, ולכן זה דורש גם תשומת לב פנימה, ומודעות ליכולת שלנו וגם לקצה גבול הכוחות שלנו.

7. מפה חוזרים לנקודה הראשונה.

אין דרך נכונה להתאבל. ולכן אין דרך גם דרך אחת ויחידה שהיא הנכונה לתמוך. אנחנו יכולות ויכולים לעשות הכי טוב שאפשר מבחינתנו, להיות שם, לאפשר להנכיח מה שהיה, מתוך תקווה שזה מתקבל בטוב ועושה טוב למי שמולנו. לקוות ביחד, ולהאמין שאפשר לשרוד את זה ולצמוח.

העלון הזה מוקדש לזכרו של סרן איתן אוסטר ז”ל, שהיה מפקד צוות בסיירת אגוז ונפל בלבנון לפני חודש, ולאחיו הגדול אליק, שמתאבל עליו ברגישות ובחסד של אח גדול בעל נפש גדולה. הדברים שאליק כותב על איתן כל פעם מאז שנפל מרטיטים את הלב שלי ולא פעם מעלים לי דמעות בעיניים. כאן אפשר לקרוא גם את אליק.

שנדע ימים יותר טובים,

ובהם החזרת כולם וכולן בשלום לבתיהם,

שני