עבודה טיפולית עם אשמה, בגישות הדור השלישי

נשלח כניוזלטר באוגוסט 2023, והוא הגיליון היחיד מבין התשעה שנכתב לאנשי טיפול ולא לקהל הרחב. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

היי ותודה רבה שנרשמתם לניוזלטר שלי!

אני אציג את עצמי, כי זה תמיד נחמד לדעת מי כותב לך.

שמי שני וידרגורן, אני פסיכולוגית קלינית ויש לי גם ידע וניסיון מחקרי במדעי המוח (דוקטורט ופוסט דוקטורט).

לפני כמעט שנתיים, בסוף הקורונה (ממש לפני הגל האחרון של האומיקרון - מעלה נשכחות?) עברתי עם המשפחה שלי להתגורר בלונדון, אנגליה.

לפני המעבר הייתה לי קליניקה פנים אל פנים, ומאז אני עובדת רק אונליין.

מתוך השינויים האלו בחיי גיליתי שיש המון ישראלים שצריכים טיפול בעולם, ולמדתי גם על בשרי וגם מהעבודה, הרבה מאד על הגירה ורילוקיישן.

חלק ממה שהערכתי עם המעבר ללונדון הייתה היכולת להיות בקשר מרחוק.

לא רק סביב הזום שמאפשר לי לעבוד, אלא גם היכולת לשמור על קשר, להישאר נטועה בתוך קהילה מקצועית ואישית (למשל - וואטסאפ וזום מאפשרים לי “להיפגש” עם חברות ולהיות בקשר קרוב. בלונדון גיליתי שיש קבוצת עמיתים של אנשי בריאות הנפש בוואטסאפ, וזה היה גילוי משמח ואפילו מחבק בארץ זרה).

הבנתי כמה משמעותיות עבורי הקהילות המקצועיות שגדלתי בהן והיכולת להישאר מחוברת מכל מקום בעולם.

לכן אני גם מנסה לתת בחזרה ♡.

פה אני מנסה לכתוב, בערך פעם בחודש, על נושאים שמעניינים אותי - ערך עצמי, תסמונת המתחזה, רילוקיישן, השגיות ועד מושגים פסיכודינאמיים ואולי נבקר גם במדעי המוח.

התקווה שלי היא בכל פעם לצלול לכיוונים שונים בתחום המקצועי שלנו, אבל לכתוב בצורה שהקהל הרחב ולא רק אנשי מקצוע יבינו.

למרות שהפעם הזו, אני כותבת רק לאנשי טיפול, על עבודה עם אשמה.

אשמה מתעוררת בנו כאשר החוויה (הרגשה\מחשבה\פעולה) לא מתאימה למה שרצוי או צריך להיות בעיננו.

אבחנה חשובה ומועילה גם בטיפולים היא בין אשמה מוצדקת לאשמה לא מוצדקת.

מהי אשמה מוצדקת? עשיתי משהו לא נכון, לא ראוי, ואני מרגישה אשמה. הבטחתי בעבודה שאכין משהו ולא הספקתי, שברתי בטעות אגרטל בבית של חברים שהתארחתי אצלם, שכחתי את יום ההולדת של אמא שלי והיא נעלבה. זה אולי לא אסון, אבל זה לא היה צריך לקרות ואני צריכה לקחת על זה אחריות ולתקן. לא על זה נדבר היום. מטרתה להפעיל אותנו לעשיית תיקון

בעבודה פסיכולוגית אנחנו נתקלים הרבה גם בתחושת אשמה על משהו לא מוצדק, שאין צורך לעשות בו תיקון במציאות.

מהי אשמה לא מוצדקת?

משהו שאין סיבה להרגיש אשמה בקשר אליו, לא פשעתי וגם לא פגעתי באחרים במעשיי. אם הם נפגעו, זו לא אחריות שלי. למשל - אשמה בשל הנטייה המינית שלי, או המראה החיצוני שלי, או אפילו ההצלחה שלי, שאינה על חשבון מישהו אחר.

אז איפה נוצרו אשמה או בושה שאינם מוצדקים? בדרך כלל בעבר. כרגיל זרעי ההתפתחות של תהליכים נפשיים טמונה בילדות. חשוב להגיד - כולנו סובלים חוויות של בושה בילדות (לפעמים מעצם כך שאנחנו קטנים ולא יכולים להצליח כמו הגדולים. למשל, ילדים קטנים לא מצליחים להגיע למתג של האור, או להביא צלחת אל שולחן האוכל בלי שהכל יישפך, או להסביר טוב למה אנחנו מתכוונים) אבל עוצמת וכמות רגעי ה”ביוש” (feeling ashamed) האלו יכולה להיות שונה בין אנשים, וגם הרגישות והפגיעות שלנו לאותן אינטראקציות.

רמת התמיכה החיצונית שיש לנו אל מול אותה חוויית בושה ואיך אנחנו “מחלימים” או איך מגלידה צלקת מאותה פציעה היא תקבע עד כמה נסתובב בעולם עם ערך עצמי פגוע ומצולק, או עם ערך עצמי שהחלים מכל אותם רגעים, שבמקרה הטוב, עם מספיק עיניים אוהבות מאבא ואמא ומורה או גננת, נחוו רק כשריטות קטנות.

איך להסתייע בהתבוננות הזו על אשמה בטיפול?

קודם כל להבין איזה סוג אשמה היא. אם זו אשמה מוצדקת, שקוראת לתיקון, או שארית מהעבר וההתפתחות.

ההבחנה הזו יכולה להפיל אסימונים בטיפול, ואני מרגישה שהיא עוזרת לי בחיי היום יום.

לאשמה מוצדקת יש תפקיד. היא שם לאותת לנו. ואם נצליח לתקן, אז תודה על קיומה, שמאפשר לסמן לנו שמשהו לא בסדר, ולקחת אחריות ראויה.

אבל להבדיל, יש אשמה שנוצרה שלא בצדק.

אולי היא נוצרה בילדות או בתוך קשרים כואבים. והיא כבר שם בתוך הנפש. ואז מתייחסים לתהליך הטיפולי.

אני אתייחס לכמה דרכים של עבודה אינטגרטיבית עם אשמה בקליניקה:

1. תיקוף תחושת אשמה תוך התייחסות למקום בו התפתחה תחושת האשמה - כולל נסיבות חיצוניות (הגירה, נטייה מינית שונה, משפחה מורכבת). הטיפול כסביבה מכילה לתהליך ההכרה בנסיבות בה התפתחה אשמה.

2. קבלה מודעת של בושה: גישות של הגל השלישי (act) יאפשרו מקום לתחושת הבושה מתוך תשומת לב וחמלה עצמית. מטופלים יכולים להתבונן או לשהות בחוויות הבושה שלהם ללא שיפוט. התבוננות כזו בבושה יכולה לשאול מה המקור שלו, איפה בעבר הוא שירת את מי שחווה אותו, ואיזה קולות או צרכים מקושרים אליו. האפשרות של הרגש לעלות בלי הדחקה או מניעה של הקיום שלו, יכולה להיות מרחב מרפא.

3. טיפוח חמלה עצמית בהתבוננות על חוויות אשמה ובושה. הכוונה היא להתייחס לקול הפנימי שיכול להביא ריפוי, שמתבונן בצורה לא שיפוטית על תחושת האשמה והרגשות והתחושות בגוף שמתעוררות יחד איתה. עם ההתבוננות הזו, יכולות להגיע תובנות אך גם עצם השהייה במצב הזה יש בה מן הריפוי.

דרך אחרת להתייחסות לאשמה, היא מהזווית הפסיכואנליטית. בעבר הרחוק סקרתי את המאמר של “אהבה אשמה ותיקון” של מלאני קליין. בקיצור נמרץ, התבוננות על אשמה מזווית קלייניאינית תציב כמטרה טיפולית את ההבנה שאנשים בעולם, בינהם אני, הם מורכבים. בזמנו החידוש בגישה הייתה האפשרות להרגיש אשמה מתוך הבנה שאני יכולה להיות גם “הרסנית” וגם להצטער על כך.

חלק מרכזי היום בתרבות הוא אשמה הורית, ובמיוחד אשמה אימהית. אפשר לכתוב רק על זה ספר שלם, ולשמחתי, הספר הזה נכתב.

אורטל סלובדין, פסיכולוגית קלינית ופרופסור באוניברסיטת בן גוריון כתבה ספר עיון בשם “אשמא” שסוקר את ההיבטים האלו. אני מצאתי אותו קריא וגם מעשיר מאד לכל מי שעובדת עם נשים שהן אמהות והקונספט של הורות ואִימָּהוּת בקליניקה.

חלקיק מתוכו -

סלובודין מדברת על רוזיקה פרקר, פסיכואנליטקאית פמיניסטית, שכתבה ספר בשם “קרועה לשתיים”. פרקר אומרת כי על אימהות היום יש לחץ לעמוד בסטנדרטים רודפניים שמקדמים הסתרה והשתקה של רגשות קשים. מצד אחד, החברה מצפה מהן להיות מושקעות כל כולן בתינוק ובילד. ומצד שני, החברה מעודדת נשים להתפתח בעצמן, להיות נשות מקצוע ולהגשים את עצמן. הצורך הזה להיות בשני תפקידים באותו זמן יוצר כל הזמן תחושת אשמה לא מדוברת. נשים מרגישות שהן לא “אמהות מספיק טובות” אבל גם לא מספיק “טובות לעצמן”. ומשם, לעיתים קרובות אני פוגשת בקליניקה את הקושי שנכפה על אמהות, ולעיתים קרובות הן מרגישות בו לבד.

תחושת האשמה שהחברה מעוררת אצל אמהות היא למעשה בלתי נמנעת, כי היא בעצם דורשת כמעט להיות בשני מקומות באותו הזמן. פרקר מתייחסת לאשמה אימהית כאינדיקציה למה שמתחולל בנפש של האם, יחד עם אידיאלים תרבותיים או ציפיות חברתיות.

זהו להפעם, שמחה שקראת ויצא לנו להכיר.

להתראות בינתיים,

שני