על בקשת סליחה והקשר שלה לערך עצמי

נשלח כניוזלטר בערב יום כיפור 2023. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

יום כיפור ממש עוד רגע מתחיל, ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת ליום כיפור בישראל. בשבוע שעבר, ביקרתי בבית ספר יסודי בריטי בלונדון, וסיפרתי לילדים על החוויה התרבותית שלי מהילדות. דמיינו יום אחד שבו כל המכוניות עוצרות, שכולם יודעים שאין חנויות ואין אוטובוסים (ואין אנדרגראונד, אמרתי לילדים שרגילים לנסיעה “בטיוב”). ילדים בלונדון, שבה הכל פתוח 365 ימים בשבוע, התקשו להאמין לדבר כזה.

אבל בתור מי שגדלה בישראל יום כיפור תמיד היה מיוחד.

עבורי זה תמיד היה יום שיש בו שלווה וזמן לחשבון נפש בדרכים שונות.

אני מקווה שגם השנה זה יהיה ככה, בלי קשר לעמדה או אמונה דתית.

חשבתי לקראת כיפור שאני רוצה לכתוב ולדבר החודש על סליחה. יכולת שהיא היבט מרכזי מכל עבודה נפשית שאני עושה ובכלל מהחיים.

ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי כמה רבים ההיבטים הנפשיים בתוך פעולה אחת פשוטה.

אני חושבת שלבקש סליחה מעצמי, לתרגל חמלה עצמית, זה משהו שכדאי לעשות כל השנה. ממש מומלץ.

ודווקא הפעם לא אכתוב על זה.

החלטתי לסדר לעצמי את ההיבטים נפשיים בפעולה הכל כך פשוטה הזו, ואפילו ציירתי אותם לעצמי.

להסתכל על התמונה כבר עשה לי קצת סדר בראש.

הפעם בואו נחשוב יחד על זווית אחת, מה מתחולל בתוך הנפש שלנו במהלך בקשת סליחה ממישהו אחר.

מי שיצא לו\לה לטפל בילדים קטנים, במיוחד בגישות בסגנון “הורות מקרבת” או חשיבה על תהליכים פסיכולוגיים, אולי שמעתם שלא מאד מועיל להכריח ילדים (בדרך כלל) לבקש סליחה בכח. כלומר, יש חלק מנימוס בסיסי של תודה, בבקשה, סליחה שאנחנו מלמדים ילדים כמו שאנחנו מלמדים אותם לדבר. לדוגמא “תן לי את זה בבקשה” “סליחה מה אמרת”.

אבל, אם אנחנו רוצים שילדים יבינו על מה הם מבקשים סליחה בתוך אירוע של “בין אדם לחברו”, או מה עומד מאחורי האדם האחר שנפגע, אנחנו בעצם נלמד אותם אמפתיה.

נלמד להסתכל עמוק פנימה לסיטואציה, ולבקש סליחה מתוך הבנה של מה התחולל אצל הצד השני שנפגע, ושל מה שאני (או את\ה, הילד\ה) יכולים ללמוד מהסיטואציה הזו.

כך זה אמור לפעול.

ונלמד את ילדינו, כל השנה ובמיוחד ביום כיפור, שגם אם התרחשה פגיעה, מתוך הבנת הפגיעה וחרטה עליה, אפשר לבקש סליחה בלב שלם ולקוות לתקן.

לפעמים, כשמתבגרים וגדלים, כל התהליך הזה משתבש. ומהפרספקטיבה שלי, אני אגיד שזה לפעמים קשה במיוחד כשאנחנו גדלים ויש לנו סוגיה לא פתורה עם הערך העצמי שלנו. לפעמים ערך עצמי פגוע, צובע לנו את את החוויה של בקשת סליחה.

אז לכבוד יום כיפור ובכלל, אני מדמיינת את עצמי “מנקה” את בקשת הסליחה.

מתוכי פנימה.

סליחה (או כל דיאלוג מהסוג הזה, של התנצלות) צריך להגיע מתוך הכרה בכך שעשינו עוול או פגענו במישהו. כדאי לבקש סליחה מתוך הכרה במה שעשינו, ושווה לקחת קצת זמן לחשוב על זה בתוך עצמנו (או בטיפול, או תוך כדי כתיבה ביומן).

איפה שווה להיזהר או לברר יותר טוב מה קורה בתוכי?

אם אני מרגיש\ה שיחד עם בקשת הסליחה מתעוררים בתוכי עלבון\השפלה\ תחושת נחיתות.

אם אני מרגישה שיחד עם בקשת הסליחה מתעוררים בתוכי כעס וזעם.

הרגשות האלו הם תמרורים. הם מאותתים לנו לעצור ולבדוק איך בקשת הסליחה קשורה לערך העצמי שלי ולמה שמתחולל בקשר הזה.

במקרים אחרים - אנחנו מרגישות שבתוכנו זה יושב טוב לבקש סליחה, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מבקשים סליחה מאנשים אחרים שיש להם סוגייה משלהם עם נושאים של ערך עצמי (או מה שאנחנו קוראים לו - אגו).

לפעמים זה מרגיש כאילו יעשו בבקשת הסליחה שימוש לצרכים שלהם - להרגיש עליונים עלינו, לסחוט טובת הנאה, או לנהוג בהתנהגות פסיב-אגרסיבית מולנו.

מה כדאי לעשות?

לחשוב עם עצמי מאיזה מקום בתוכי אני מבקשת סליחה

מה תגרום לי בקשת הסליחה? מה היא מעוררת בי?

מה אני רוצה להשיג? האם האדם שמולי או הדיאלוג שאני מגיע\ה לקיים יאפשר את זה? אם לא - אילו גבולות אני רוצה שיהיה לי באינטראקציה איתו או איתה? האם יש פה רמזורים אדומים בקשר?

להבין את מערכת הגומלין הזו, בין בקשת סליחה לבין מה שקורה בתוכי יכול להראות כך:

ה”חץ” הזה בתמונה - הוא דבר די גדול. מה קורה אצלי כשאני מגיעה לדבר על משהו שקרה ביננו.

לעצור ולהתבונן בו יכול להיות תהליך משמעותי.

כך הפעולה של בקשת סליחה יכולה להיות חלק מבירור פנימי ותהליך שיעזור לנו לא רק להשתפר, אלא גם לגדול מפנים.

אני מקווה ומאחלת שיהיה יום כיפור מועיל, ובכלל שנה שהיא טובה יותר לעצמנו, ולאחרים, מכל קצוות האמונות ובכל דרכי התפילות, בישראל ולישראלים בכל העולם ובתוך הנפש.

גמר חתימה טובה,

שני