מעשה חסד קטן כלפי עצמך, במקום עלבון

נשלח כניוזלטר באפריל 2023, בשבוע שאחרי יום העצמאות. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

היי ואחרי יום העצמאות שמח.

נראה שעכשיו מגיעה הרגיעה לישראלים, בארץ ובחו”ל, אחרי שציינו את פסח, ימי הזיכרון והעצמאות.

לי באופן אישי הרצף הזה שלי ימי הזיכרון מאד קשה ומאד מעורר רגשית - לחזור אל סיפורים, זיכרונות ורגעים לא פשוטים שלנו כעם ובודדים. לכל אחד מאיתנו בדרך כלל יש סיפור משפחתי או נגיעה לשכול, טרור, או טראומה. אני מכירה מקרוב את התחושה שהשבועיים האלו מלווים במועקה נפשית, גם אם לא תמיד יודעים לשים על זה את האצבע.

ולמרות שיש שמחה ביום העצמאות, אחרי כמה ימי זיכרון, גם אם חוגגים אותו בניכר (כמו שאני עשיתי), זה עדיין יוצר כמה שבועות של טלטלות לנפש.

לכן חשבתי שהחודש אכתוב לכם על הסתכלות חומלת כלפי עצמך. זו דרך התבוננות חשובה שיש בה הזדמנות מעולה לשיפור איכות החיים, בין אם “סובלים” מתופעת המתחזה או מביקורת עצמית.

אבל לפני זה - עידכון על פרק בפודקאסט בו שוחחתי על “תסמונת המתחזה”.

במהלך פסח זכיתי לבקר ביקור קצר בארץ.

בביקור הזה התראיינתי לפודקאסט “עושים פסיכולוגיה” על תסמונת המתחזה והרבה מאד מהידע שלי על תסמונת המתחזה מופיע בשיחה הזו עם ד”ר מעיין בוימן משיטה. כך שהאזנה לפרק היא יופי של דרך ללמוד על התחום ולקבל מידע. קיבלתי כבר לא מעט פידבקים מאד משמחים מממאזינים ומאזינות, ואם זה עשה לכם משהו אני אשמח לשמוע:

זהירות מתחזה לפנייך, “עושים פסיכולוגיה”

פה אנחנו יחד בתמונה שצילמנו אחרי ההקלטה, ביום חם ממש ליד האולפנים בהרצליה. עכשיו אני כותבת לכם מלונדון (הגשומה!) ויום כזה כבר נראה רחוק.

ועכשיו - שווה לשאול את עצמנו בסופשבוע הזה, אחרי שתקראו את האימייל, איזה דבר קטן אפשר לעשות כדי להיות בחמלה כלפי עצמך ?

ואני אסביר. לעתים קרובות מדי, אנו ננסה לבצע שינויים בהתנהגות שלנו כדי “לתקן” את עצמנו.

יש חלקים בעצמנו שמשום מה, לאורך חיינו, למדנו לא לאהוב. אנחנו מנסים להשתנות כדי להפוך את החלק הזה בעצמנו לחלק שיהיה מקובל עלינו. יכול להיות שהאסטרטגיה שלנו היא להציק לעצמנו, תוך שימוש בעלבונות שמעוררים רגשות בושה (למשל “תזיזי את עצמך כבר לחדר כושר” ולפעמים, בדיבור העצמי, עוד נפנק את עצמנו באיזה “מחמאה”: “תזיזי את עצמך, עצלנית”). יכול להיות שבמהלך חיינו, למדנו שככה צריך להתנהג, כי סביבנו דיברו אלינו ככה. ואולי אימצנו את זה מסיבות אחרות.

אז לא.

זה לא רק לא נעים לדבר לעצמנו ככה, זה גם לעתים קרובות פחות פרודוקטיבי.

אחרי הכל, הרבה הרגלים “רעים” הם בעצם דרכי התמודדות עם תחושות לא נוחות. אנחנו יכולים לקרוא לזה - לנהוג בהימנעות. כשאנחנו משתמשים בבושה, או בעלבון כלפי עצמנו, אנו מתדלקים שריפה שאנחנו רוצים לכבות על ידי שפיכת דלק נוסף למדורה. הרי אנחנו נמנעות מפעולה לא כי אנחנו חושבות שזה לא חשוב (להתעמל, לסדר, לנקות, לעשות את המשימה הקשה והמקדמת בעבודה). אנחנו נמנעים ונמנעות כי יש גורם פנימי שמעכב אותנו.

דרך הרבה יותר טובה היא לחשוב לרגע על מעשה שיש בו חסד כלפי עצמנו שקשור למה שאנחנו רוצים שיקרה (לי המילים האלו, חסד, ישר מזכירות את השיר הזה).

עכשיו נניח שבמקום להעליב את עצמנו, ניקח רגע לחשוב על דבר קטן שנעשה כלפי עצמנו, מעשה שבו אני מראה לעצמי חמלה וטוב לב, וקשור למה שנרצה שיקרה.

זה יכול להיות טיול בפארק (או ביער ליד הבית, אם כמוני, במקרה גרים ליד יער), זה יכול להיות לשמוע שיר אהוב ולהזיז את הגוף, לעשות מקלחת חמה בתור פרס אחרי שנזיז כמה טפסים שמחכים כמה זמן לעבור למקום אחר בבית, או פשוט להתחיל בלעשות אימון כושר. זה אולי נשמע טיפשי, אבל מעשי החסד העצמי האלה עושים את ההבדל. מתוך המקום הזה, ההתבוננות והרוגע יכולים להניע אותנו לפעולה ממקום הרבה יותר נעים.

נניח שלא תתנהגו כך רק כלפי עצמכם. נניח שיש לכם קרוב, או ילד או ילדה שאתם רוצים להניע אותם לעשות משהו, כי איכפת לכם כהורים. או מישהו אהוב ויקר שאנחנו חושבים שאם נבקר אותו, זה יגרום לו לשנות הרגלים. אולי אם תנסו את השיטה הזו, שבה מתחילים עם התבוננות שיש בה חסד כלפי כל הימנעות, יכול להיות שתגלו שהרבה יותר קל איתם. שאפשר לעזור להם למלא “מאגרים” של אנרגיה ואז לצאת לפעולה. אני אשמח ממש לשמוע אם זה עזר.

כל הרעיון הזה מבוסס על גישת ACT שאני מדברת עליה, ומציעה ללמוד אותה.

בנושא הזה, של איך נדבר לעצמנו, התפרסם לאחרונה ספר (במקור באנגלית, כאן מתורגם) שמדבר על כל ההתייחסות למטלות הבית (כביסה, כלים, להכין אוכל. כל הדברים השגרתיים בחיינו שצריך לעשות מדי יום כדי לחיות). הספר מדבר בדיוק על איך להפוך שיח פנימי שלילי סביב תחזוקת בית - למשהו אחר. איך להתקדם בצעדים שמתאימים למי שאנחנו. זה הלינק לספר בעברית. המחברת היא פסיכותרפיסטית אמריקאית שהתמודדה בעצמה עם דיכאון לאחר לידה, שהביא אותה למצב שהיה לה קשה להתמודד עם מטלות הבית, עד שהיא שינתה את דרך ההסתכלות שלה. היא מדברת על זה בהרצאת הטד שלה (שנקראת “איך לעשות כביסה בדיכאון” ומכילה כמה תיאורים לא פשוטים של מצבים נפשיים שקשורים לדיכאון ולקושי בשמירה על ניקיון, אז - זו לא ההרצאה לחובבי ניחוח האקונומיקה ומתקתקות הבתים).

אם ספר זה ארוך מדי, שלי גרוס כתבת האופנה המעולה תיקצרה את הספר לרשומה בבלוג הסטייליסטי שלה ממש פה ותדעו כל מה שכתוב בספר.

זהו להפעם, שמחה שקראת עד פה ואני מקווה שהנושאים שמעניינים אותי, כמו פסיכולוגיה וערך עצמי, והפעם בתיבול תחזוקת הבית :-) מעניינים גם אותך. אני תמיד שמחה לשמוע בחזרה, והאמת שכשכותבים לי, זה נותן לי חשק להמשיך לעשות בתחום.

להתראות בינתיים,

שני