ה״בית״ שבתוך הלב

נשלח כניוזלטר בפברואר 2024. הטקסט כאן כפי שנשלח אז.

היי והרבה זמן שלא כתבתי. כמו כולנו אני עדיין מושפעת עמוקות מאירועי השביעי באוקטובר, האירועים מעסיקים אותי ודורשים ממני זמן, שמוקדש פחות לדברים אחרים. זה נכון לרבים מאיתנו ומאד נוכח בתוכן שאני פוגשת בקליניקה ובהרצאות. היום אני רוצה לכתוב ולדבר על תהליך שאני מוצאת מאד מדובר בחוגים פסיכולוגיים, אבל פחות בציבור הרחב, והוא תהליכים לא מודעים שעוברים אצלנו סביב ה”בית” הפנימי.

המילה “בית” בעצמה, בעלת משמעות עמוקה בנפש האדם. רק תחשבי על המילה בית ומה זה עושה לכם.

בית, למי שזכה בבית טוב, הוא מקור ביטחון, יציבות, שייכות ועוגן רגשי. לכן הרבה פעמים, בטיפול פסיכולוגי או בכלל, אנחנו מגיעים לזיכרונות על “הבית שגדלת בו” ובו הרבה מהחיים הרגשיים שלנו התהוו.

(והנה טיפ- רוצות\ים לנהל שיח משמעותי שבו תכירו יותר לעומק?

שאלה פתוחה על “איך היה הבית שגדלת בו?” והקשבה ללא שיפוטיות, תביא את השיחה למקומות לא צפויים ובדרך כלל להיכרות הרבה יותר קרובה לרבדים שלא פוגשים בדרך כלל ביום יום).

עם פתיחת המלחמה תחושת “הביתי” נפגעה עבור רבים מאיתנו. במציאות ובחדשות - בתים נהרסו, קהילות נעקרו, וחוויית השגרה והביטחון התערערה. עבור מאות אלפי אנשים בישראל, הבית הפך למקום של פחד וחרדה, מקום שמזכיר להם את הטראומה שחוו.

גם מי שחי בתוך אזורים בטוחים יותר בארץ עבר תקופה ממושכת של אזעקות שכללה חשש גדול וחלק גם עברו לתקופה למקומות שהרגישו בטוחים יותר “מחוץ לבית”. אני, כישראלית שמתגוררת בחו”ל, יחד עם רבים מהקהילה הזו, עדיין מרגישה שלמרחב הפיזי של ישראל יש חשיבות גדולה. עבור חלק גדול מאיתנו - היכולת לשהות בישראל - בביקור מדי שנה, לצד התוכניות והמשאלות לחזור ולגור בישראל “יום אחד”, מהווים חלק מהותי ומשמעותי מהחיים בהווה ברילוקיישן.

ישראל שיחקה ומשחקת תפקיד בהיותה המקום שאליו “מתקבצים” כדי לפגוש את החברים מהארץ, לבקר משפחה, לסמן “וי” במקומות חשובים (ביקור בחוף, בכותל, או עלייה לקבר) וגם כמקום שאליו תכננו לחזור, לבקר, לנכוח באופן פיזי או נפשי.

אבל, יותר מכך, בתוך הנפש פנימה, לכל אחד מאיתנו, בארץ ובחו”ל, ישנו ייצוג פנימי של ישראל ומהי ישראל.

הכוונה למהותה של ישראל, בתוך מי שאנחנו (הזהות שלנו) ובתוך הרצונות והמשאלות שלנו.

בעצם, הבית שלנו הוא מרחב רגשי וסמלי.

אנחנו חושבים על הבית (כדוגמא - זו יכולה להיות המשפחה שגדלנו בה, ה”חבורה” שלנו מהתיכון או תנועת הנוער, המקום המקצועי שצמחנו בו או כל גוף שמהווה “בית” מבחינתנו. במקרה היום אני כותבת על ישראל) כמייצג את תחושת השייכות שלנו, את הקשר שלנו למשפחה ולקהילה, ואת תחושת הזהות שלנו. פגיעה בבית פוגעת גם במרחבים האלו בתוכנו.

התמודדות עם פגיעה בבית היא תהליך ארוך ומורכב. אנו נדרשים “לתפור רצפים חדשים” בחיינו, הן ברמה הפרטית והן ברמה הקולקטיבית.

תהליך כזה דורש משאבים נפשיים, וכדאי שיתרחש יחד עם תמיכה חברתית ומודעות למתרחש בפנים.

מה קורה עכשיו? החוויה הפנימית, שאפשר לקרוא לה “מערכת היחסים עם ישראל שבתוך הלב” עוברת טלטלה.

אם היו לנו תוכניות או תקוות - קונקרטיות או עתידיות - יכול להיות שיהיה לנו עכשיו קשה לתכנן, ומבלי שנדע אפילו, הנפש עוברת תהליך אבל.

אז מה לעשות?

למרות שאנחנו רגילים שצריך “לעשות” משהו, פעמים רבות התשובה לתהליכים פסיכולוגייים היא “להיות”.

צריך להכיר בתהליך, להתבשל עם תובנות, ובוודאי להבין כי המצב הזה, בו אנחנו חושבים על מהי ישראל בשבילנו ומה תהיה בעתיד, עודנו מתרחש. המלחמה עדיין נמשכת, וגם כשתסתיים יבואו בעקבותיה תהליכי החלמה בחברה הישראלית - בארץ ובעולם.

כל אלו לא מאפשרים לנפש להגיע לשלב סופי של אבל או השלמה, כי אנחנו עדיין בציפייה למה שיתרחש (יחד עם תקווה עזה שהחטופים ישובו לביתם בקרוב, ולא יהיו אבדות נוספות מאלו ששומעים עליהן ב”הותר לפרסום”).

חשוב להבין שיחתכן שנחוש תחושות שונות, ולתת להן מקום.

החלק בתוך הנפש שלנו שהתעצב בישראל, עובר אצלנו טלטלה בתוך המלחמה. כל ידיעה וגילוי גורמים לגל חדש של רגשות. יכול להיות שנרגיש בלבול, עצב, כעס, כאב או רגשות אחרים. אולי זיכרונות מהעבר שקשור לישראל יתעוררו. ייתכן שנרגיש שונה ליד חברים ממקומות שונים בעולם ובארץ. התערובת הזו תהיה שונה ומיוחדת לכל אחד מאיתנו.

עצם ההכרה בכך, הדיבור על התהליכים האלו עם חברים שמבינים, עיבוד באמצעות כתיבה, יצירה, צריכת תרבות ישראלית - כולם אפשריים ותורמים להחלמה - מכיוון שהם מפנים מקום וזמן לנפש לבטא את עצמה.

מי מאיתנו שחווה שינוי ב”בית”, בין אם כחלק טבעי בחיים כמו גדילה ויציאה מבית ההורים, מעבר להורות, או מעבר מדינה, רילוקיישן וגם משבר כמו גירושים או אובדן הורה, יודעים שתהליכים קורים סביב מהלכים כאלה בגלים. אני פה לספר לכם, שממש כך מתרחש אצל כולנו. ואנחנו בתוך זה, ויש תקווה.

אם זה עורר משהו אצלך - עלתה בך חוויה או שאלה סביב הנושא הזה - אני אשמח לשמוע ממך. זהו הנושא שהכי מעסיק אותי, אישית ומקצועית בעבודה עם ישראלים\יות בקליניקה, מה7 באוקטובר.

בתקווה שיבואו ימים טובים יותר והחטופים ישובו בשלום לביתם

שני