אבחנה שמסבירה הכל כבר לא מסבירה כלום

נכתב באוגוסט 2026, ימים אחדים אחרי מותו של ג׳ייסון ארדיי.

“ילד שלא דיבר עד גיל אחת עשרה ולא ידע לקרוא ולכתוב עד גיל שמונה עשרה הפך לפרופסור השחור הצעיר בתולדות קיימברידג”

זה המשפט הקולע מאביב 2023 שהביא אותנו להיום, כשבשבוע שעבר האדם הזה נמצא מת בדירתו.

ג’ייסון ארדיי, האדם בתמונה, מונה בגיל 37 לפרופסור השחור הצעיר ביותר בתולדות אוניברסיטת קיימברידג’ המאד יוקרתית.

הוא התפרסם בין השאר על רקע סיפור חיים יוצא דופן של ילד על הרצף האוטיסטי שלא דיבר עד גיל אחת עשרה, ועוד הרבה “קרדיט חברתי” שסיפר על עצמו. אדם שרץ 30 מרתונים במהלך 35 ימים, גייס 5 מיליון פאונד לצדקה, ועוד סיפורי התגברות על קשיים בלתי נתפסים.

לאורך השנים היו טענות על העתקות מאחרים בעבודה האקדמית שלו ועל פרטים כוזבים בקורות החיים שלו. הוא תקף בחזרה את אלו שהאשימו אותו, וטען שעושים זאת על רקע של אפליה גזעית ושנאה לבעלי מוגבלויות. לבסוף קיימברידג’ פתחה בחקירה, הוא התפטר ב-5 באוגוסט, ותשעה ימים אחר כך נמצא מת בביתו.

מצד אחד מדובר במי שנחשף במערומיו בנקודות הכי כואבות שלו, שוב ושוב, עד שלא נשאר לו איפה לעמוד. סיבת המוות לא נקבעה ולא פורסמה, ואני לא מתיימרת לדעת מה קרה שם. אבל אני כן יודעת שחשיפה כזאת הייתה אכזרית גם קודם, כשעוד היה אפשר לעצור אותה.

מצד שני, הוא בנה סיפור כזה, שכאשר נחשפו בו השקרים הוא הפך ל”כוכב הנאשם” בסיפור שגרם לסחרחורת תקשורתית, אבל היה צריך להיחשף מתוך מחויבות לאמת אקדמית ובכלל. אם הוא אכן העתיק עבודות, הוא פגע בעבודות חיים של אחרים, ואם הוא התקבל במקום מועמדות חזקות אחרות שלא “ניפחו” את קורות החיים שלהן, זה היה על חשבונן. ואם משהו נשמע שונה מהאמת, המקום לעצור אותו הוא בהתחלה, לפני שהוא נכנס לסחרור שכבר אי אפשר לעצור בעדינות.

השבוע אמרו שלושה מומחים לאוטיזם ולשפה, לעיתונות הבריטית, שלמסלול הזה אין תקדים בספרות הקלינית.

ג’ייסון באמת בן להורים שהיגרו מגאנה. אמו אחות בבריאות הנפש, אביו טבח. הוא יצא מהתיכון עם שתי בגרויות בסך הכל, בחינוך גופני ובטקסטיל, משם למכללה בדרום לונדון, ומשם לתואר, לדוקטורט, ולפרופסורה בגיל שלושים ושבע. גם אם מורידים מהסיפור כל טענה שהתנפחה סביבו, המסלול הזה נדיר מאוד.

אני לא מכירה הרבה כאלה.

אבל הסיפור הזה עושה עוול בשני מישורים לציבור. האחד, למאובחנים באוטיזם. והשני, למה שנקרא לו בלית ברירה “פורנוגרפיית השראה”.

נתחיל עם אבחנת אוטיזם, או עם הציטוט “לא דיבר עד גיל אחת עשרה”.

בערך רבע עד שליש מהילדים האוטיסטים אינם מפתחים שפה תפקודית ונשארים במה שקוראים לו מיעוט מילולי אחרי גיל חמש. השדה עבר בכוונה מ”לא מילולי” ל”מיעוט מילולי”, כי הילדים האלה כן מתקשרים, פשוט לא במילים. זו קבוצה גדולה מאוד. ב-2013 הקדישו טגר-פלוסברג וקסארי לקבוצה הזאת מאמר שנקרא “הקצה המוזנח של הרצף”, בדיוק מפני שכמעט לא חוקרים אותה.

ולכן לשמוע על ילד שלא דיבר עד גיל 11, ובעיתונות הבריטית יש על כך ויכוחים וציטוטים של חברים שלו מהיסודי שזוכרים שהוא דווקא כן דיבר, ואז הפך לפרופסור, יכול להפיל בפח הרבה אנשים.

ואני רוצה לעצור כאן, כי זה החלק שהכי חשוב לי.

הורים לילדים עם מיעוט מילולי לא סובלים ממחסור באשמה. הם מנהלים בראש רשימה פרטית שאין לה סוף, של כל מה שאולי היו יכולים לעשות מוקדם יותר, ושל כל טיפול שהתחילו חודשיים אחרי שמישהו אמר להם. ואז מגיעה כותרת כזאת, וקורה בה דבר מוזר. מי שהסיפור לא עליו קורא אותו כהשראה. מי שהסיפור כן עליו קורא אותו כקנה מידה. אותה כותרת בדיוק, שתי קריאות הפוכות, וההבדל היחיד הוא אם את בפנים.

אז אני רוצה להגיד לכם, ההורים, שלושה דברים. הסיפור שהראו לכם לא היה קנה מידה. הוא גם לא היה סיפור על הילד שלכם. וילד שלא ייצר שום קשת, שלא יהפוך לכותרת ולא יתגבר על שום דבר, הוא לא גרסה כושלת של הסיפור ההוא.

וזו גם ביקורת שלי על מה שקורה עם האבחנה עצמה: אבחנה שמסבירה הכל כבר לא מסבירה כלום.

אוטיזם היום אינו אבחנה אחת. הקריטריונים התרחבו ושונו כמה פעמים מאז שנות השמונים, והקטגוריה מחזיקה כיום אנשים שהחיים שלהם לא דומים כמעט בשום דבר. אוטיסט יכול להיות יזם סטארטאפיסט שעוד שנייה עושה אקזיט אבל תמיד היה מוזר “בדרכו”, ובאותה מידה גם ילד בן תשע שאי אפשר להשאיר לבד, עדיין ברמת גן חובה בבית ספר, וצריך עזרה בשירותים.

כשנותנים לשניהם את אותה אבחנה, זה פוגע בשני קצוות הרצף. במצוקה של שני הצדדים.

והדבר השני הוא התקשורת ותנועת ה”שוויון הזדמנויות” שמצריכה סיפורי השראה. כדי שיהיה אפקט וואו, כמו בריאליטי, צריך נקודת פתיחה נמוכה יותר, שתהפוך את הסיפור למדהים יותר. וכמו שאנחנו רואים בריאליטי, הקהל תמיד ירצה שנרד כמה שיותר נמוך.

לצד השני של זה יש שם מאז 2012. סטלה יאנג, עיתונאית אוסטרלית שהשתמשה בכיסא גלגלים, קראה לו פורנוגרפיית השראה, ואמרה שבחרה במילה הזאת במכוון, בגלל ההחפצה של קבוצה אחת של אנשים לטובת קבוצה אחרת.

כתבתי על אותו מנגנון מהצד של האדם היחיד, בסדרה על מחוננות. שם קראתי לזה חיבה מותנית: ילד שאוהבים אותו כשהוא מצטיין לומד שהאהבה תלויה בהצטיינות, וממשיך כל חייו לייצר הצטיינות. זו אותה דרישה בדיוק, רק שבמקרה הזה מי ש”קונים ממנו אהבה” הוא הקהל ולא ההורה. ולקהל אין תחתית.

אני לא אומרת שאבחנות מומצאות. אני רואה מדי שבוע כמה הן מדויקות וכמה הן משמעותיות, ובעצמי עושה בהן שימוש, כולל באבחנות של אוטיזם. אני תמיד מציעה למי שיקר לי לעשות אבחון.

אני אומרת משהו אחר. יש כרגע בעיה אמיתית באבחנה הזאת, שמחזיקה יחד אנשים שאין להם כמעט שום דבר משותף. ויש לנו הרגל, שקשה מאוד לוותר עליו, לבקש מסיפורים על אנשים אמיתיים שיהיו קצת יותר גבוהים ממה שהם.

הכותרת הבאה מהסוג הזה תגיע, ולא נדע גם אז מה בה נכון. מה שכן אפשר לעשות זה לשים לב לרגע שבו אנחנו מבקשים מהסיפור לרדת עוד קצת למטה, כדי שיהיה שווה לנו לקרוא אותו.