הבריכה הראשונה היא הבית

מאז שכתבתי כאן על הערך העצמי של מחוננים יצא לי לדבר על זה עם לא מעט אנשים.

חברים שהיו מחוננים בעצמם, וכאלה שלא ידעתי את זה עליהם. הורים שמרגישים אחריות גדולה על הילדים שלהם. אפילו סבתא שהייתה אמא לילדים מחוננים, והיום היא סבתא לנכדים מחוננים. ואחת השאלות שהעלה חבר טוב, בוגר תוכנית מצויינות נחשבת, הייתה: מה האחריות של הבריכה?

יש אחריות לתוכניות מצויינות בעצמן בכל הגילאים. אני שמחה לדעת שבניגוד לשנות השמונים, תשעים, אלפיים, שאז אני וחברים חווינו את זה בעצמנו, היום יש יותר חשיבה על היבטים נפשיים. אני מכירה אישית כמה קולגות נהדרות, פסיכולוגיות קליניות שעוסקות בזה בתור מינוי של המערכת, בין אם במרכז מחוננים או בתוכנית מצויינות צבאית. בעבר לדעתי הפונקציות האלו לא היו קיימות בכלל.

אבל - ה”בריכה” הראשונה של ילד מחונן אינה כיתת המחוננים, ההקבצה, או תוכנית “חבצלות” “תלפיות” “שחקים” וכו וכו’. לוקחת על עצמי לכתוב גם על זה. אבל וזה חשוב - הבריכה הראשונה היא הבית. ההורים הם מי שמשקפים לילד, הרבה לפני שמערכת חינוכית כלשהי תייצר עבורו השוואה חברתית, מה הוא שווה בעיניהם.

בפוסט הקודם הזכרתי את “השיקוף” (mirroring) של היינץ קוהוט. עכשיו אני רוצה לדבר על האופן הספציפי שבו השיקוף הזה עלול להשתבש בבית שיש בו ילדים שהם לא בנורמה (אגב, זה בית עם ילדים מחוננים, אבל רלוונטי גם לילדים עם קשיים שנמצאים במקום אחר על הנורמה, או כשיש פערים - ילד גאון מתמטי עם קשיים חברתיים או עם דיסלקציה).

אחד המחקרים המרכזיים בתחום הוא של אבי אסור, גיא רוט ואדוארד דסי משנת 2004, “The Emotional Costs of Parents’ Conditional Regard”. המושג שהם פיתחו, חיבה מותנית (conditional regard), מתאר “שיטת חינוך” דרך זה שההורה מציע אהבה ואישור זמינים יותר כשהילד מצליח, ופחות זמינים, או צוננים יותר, כשהילד לא מצליח. זה לא משהו ברור כמו “אלו חוקי הבית” אלא למידה שמתרחשת בדרך לא מודעת, ומטרתה, הרציונל מאחוריה, היא ללמד את הילד להצליח ולהצטיין. אסור ועמיתיו מצאו שהדפוס הזה מועבר בין דורות, וגם שהוא מייצר אצל הילד ציות, אבל גם טינה.

ב-2012 אסור וטל המשיכו את הקו הזה במחקר ספציפי על מחוננים. בשתי קבוצות של תלמידי תיכון מחוננים בגרמניה (סך הכל כ-390 תלמידים) הם מצאו שחיבה מותנית חיובית (כן, גם הצורה החיובית שלה. “וואו, איזה ציון, אני כל כך גאה בך”) מייצרת דימוי עצמי שביר ולא יציב, שמתנדנד בין תחושות גרנדיוזיות לבושה. בעצם זה הופך את האהבה ההורית למשהו שמסופק לילד “על תנאי”, בתנאי שהוא או היא מצטיינים. יותר מזה, זה גם נמצא קשור לתחושת “אשמה” (שהיא אחת התחושות הקשות להתמודדות, ומתקשרות לפגיעה נרקסיסטית) במקרה של כישלונות.

ב2023 צמד חוקרים בשם היינס ושוטה סקרו 31 מחקרים שמתייחסים לכל הנושא הזה. מה שהם מצאו זה שדפוס כזה של מתן חיבה, מוצא אצל הילדים חרדה גבוהה, פרפקציוניזם, דימוי עצמי נמוך ואולי מעלה סיכוי לדיכאון. אנחנו יכולים להבין את זה אינטואיטיבית - אם במערכת היחסים הכי חשובה לנו, למשל זוגיות או חברות, אוהבים אותנו רק כשאנחנו מצליחים, זה מדרדר את הבריאות הנפשית שלנו, נכון? אז גם ילדים מרגישים את זה.

מה רצוי לעשות אחרת שזו השורה התחתונה והפרקטית?

בגדול אנחנו יודעים שהורים שמעודדים ילדים להתנהל בצורה עצמאית, אוטונמית, מאפשר לילדים להיות מי שהם. ילדים שנולדים עם כישרון יוצא דופן בדרך כלל מגיעים גם עם איזו שאיפה פנימית להשביע את הסקרנות, או לטפח את הכישרון שלהם. הורות מוצלחת לא מפחיתה את הציפיות מהילד, אלא מספקת מסגרת תומכת ומפנה מקום לילד\ה לנהל את עצמו. זה מצמיח ילדים עם מוטיבציה פנימית גבוהה יותר, תחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר, וייחוס שליטה פנימית (internal locus of control), שזה נושא מאד משמעותי לערך עצמי. כלומר השוני הוא לא במה שמצפים מהילד ולאן שמאפשרים או מעודדים את הילדים להגיע, אלא באיך הילדים רואים את התגובה ההורית מול מה שהם עשו.

חשוב לי להדגיש - אני לא יוצאת נגד מסגרות כלשהן ולא פה להאשים הורים.

הבית הוא רק חלק מהמערכת. אבל הוא הבריכה הראשונה. וגם בתקופות שבהן קשה לדבר על אחריות, יש משהו פשוט בכך שאהבה לא מותנית בהישג, אלא מתבססת על זה שרואים את המאמץ שהילדים עושים ומשקפים להם הערכה, יוצרת בבסיס התפתחות לכדי בני אדם שלמים, עגולים, ולא רק דגיג בבריכה.

---

הסדרה על מחוננות

1. על החוויה של להיות מחונן
2. הבריכה הראשונה היא הבית (הפוסט הזה)
3. איך דואגים שיהיה נעים בבריכה