על החוויה של להיות מחונן

את התואר הראשון שלי התחלתי בגיל 14.

ליתר דיוק שלוש עשרה ועשרה חודשים. למדתי לפני זה בכל מיני מסגרות לילדים מחוננים והאפשרות של לימודי “אקדמיה בתיכון” ככה קראו לזה אז, הייתה מפתה עבורי הרבה יותר מללכת לעוד חוג שאין לו מסגרת של התחלה וסיום.

מסתבר שזה עבד עבורי מצויין כי הנה אני פה כשמאחורי כנראה היה עשרים שנות אקדמיה במצטבר, מהסמסטר הראשון לתואר ראשון עוד לפני שנות ה2000 ועד 2019 שסיימתי במהלכה פוסט דוקטורט ארוך מאד במדעי המוח, ונפרדתי מהאקדמיה (לעת עתה! לא מבטיחה לא לחזור).

כולנו מופעלים ממה שכואב לנו, ולכן החוויה של להיות מחונן והחיים הרגשיים של מחוננים היא חוויה שמעניינת אותי במיוחד. לאחרונה באחת הקבוצות של הפסיכולוגים פנו אליי בשאלות בנושא שאני גם ככה מאד עוסקת בו וזה רק גרם לכתוב על זה גם פה, בתקווה שבעתיד הקרוב אני אוכל לאגד את זה בצורה יותר מסודרת.

אז אחד הממצאים העקביים ביותר בפסיכולוגיה החינוכית קרוי אפקט ה”דג הגדול בבריכה הקטנה”, או בקיצור באנגלית Big-Fish-Little-Pond Effect (BFLPE). מחקר חוצה-תרבויות שנערך ב-26 מדינות (Marsh & Hau, 2003) מצא שילדים מחוננים בכיתות מחוננים חווים ירידה משמעותית בדימוי העצמי שלהם במה שקשור לביצועים לימודיים. במחקר ישראלי קלאסי על 1,020 ילדים מחוננים (Zeidner & Schleyer, 1999) דווחו אותם ממצאים: בכיתת מחוננים, “המחונן” הופך לממוצע, ודימויו העצמי נפגע בהתאם.

האפקט הזה אינו נעלם עם הגיל. מחקר אורכי שעקב אחרי משתתפים מגיל 15 עד 25 (Nagengast & Marsh, 2012) מצא עקבות מתמשכים של דימוי-עצמי מדוכא, וגם השפעה על בחירות מסלול: מחוננים שחוו BFLPE חזק בנעוריהם נטו לבחור בבגרותם מסלולים “בטוחים” יותר ביחס לכישוריהם.

למה הממצא העקבי הזה מתרחש, מבחינה נפשית?

לפי הפסיכולוגיה של העצמי שפיתח היינץ קוהוט באמצע המאה העשרים, פיתוח של ערך-עצמי בריא דורש “שיקוף” (mirroring) מצד הסביבה. כלומר אנחנו לומדים על הערך העצמי שלנו דרך הורה או מבוגרת שחשובים לנו, והם משקפים בחזרה לילד, דרך העיניים והמילים והתנהגות לא מילולית, את הקיום שלו כאדם בעל ערך. אצל הילד המחונן, פעמים רבות השיקוף הזה מתייחס בעיקר להישגים לימודיים (בשפה המקצועית, הישגים קוגניטביים). הורים או מורים מתפעלים, בצדק, מילד שמדבר מוקדם, קורא מוקדם, פותר תרגילים מסובכים. הבעיה היא שהשיקוף וההתפעלות מכוונים, לכישרון, לעיתים קרובות כישרון בתחום ספציפי וממוקד, ולא לילד השלם. במקרים האלו החשש הוא שהילדים ילמדו “מי הם” דרך מה שהם מצליחים לעשות ולא סביב ערך עצמי שלם שלא מקושר לביצוע.

מה קורה לילדה שהייתה הכי חכמה בכיתה או בגן בשלב הכניסה לכיתת מחוננים, להקבצה הכי מתקדמת או לאוניברסיטה לתוכנית מצויינות? היכולת האינטלקטואלית שעד אותו זמן הייתה מקור משמעותי לערך עצמי, מפסיקה להיות חריגה. כולם מסביב “חכמים” בתחום הזה. השיקוף וההתפעלות שילדים מחוננים ומצטיינים מתרגלים לקבל, כבר לא מגיעים אליהם בכלל או לא באותה עוצמה. אם לא מנהלים אותה בצורה טובה, יכולה להתרחש פציעה נרקיסיסטית. זו פגיעה עמוקה בתחושת הערך העצמי של אדם, בגלל שחלקים חשובים בזהות, בגאווה או בתחושת החשיבות של האדם נפגעים.

זה לא אומר שהאדם “נרקיסיסט” בהכרח. לכולנו יש צורך בסיסי להרגיש בעלי ערך, ולכן לכולנו יכולה להיות פציעה נרקיסיסטית במקרים מסויימים. ההבדל הוא בעוצמה, בתדירות ובדרך ההתמודדות.

במקרה של “דג גדול בבריכה קטנה” (BFLPE) לאורך השנים צריך להיזהר שהערך העצמי לא יתבסס על “האם אני הכי חכם” אלא על היבטי אישיות נוספים שהופכים את האדם השלם. ולעיתים קרובות כאשר חווים את זה בבגרות, זה חושף סוגיות נוקבות הקשורות לערך העצמי ומה אני או מי אני, אם אני לא “הכי חכמה”.

זה רק היבט אחד של חוויית החיים אצל מחוננים או מצטיינים (שהרבה פעמים רלוונטיים לכולנו) ואני מקווה ליצור על זה סדרת פוסטים.

---

הסדרה על מחוננות

1. על החוויה של להיות מחונן (הפוסט הזה)
2. הבריכה הראשונה היא הבית
3. איך דואגים שיהיה נעים בבריכה